מה בין תקן רשמי לתקן מחייב והשפעתם על תקן הפיגומים הישראלי החדש ת"י 1139
לפי חוק התקנים התשי"ג 1953, מכון התקנים הישראלי הינו הגוף האחראי על רגולציה (אסדרה) של קביעת תקנים, בדיקת מוצרים לעמידה בתקן וקידום של האכיפה של תקנים מקובלים. מכון התקנים פועל באמצעות וועדות התקינה. למעשה, מכון התקנים הישראלי רשאי לקבוע תקנים מיוחדים למדינת ישראל אשר יהיו מקוריים ובלעדיים. אך בפועל, החל מתחילת שנות ה-2000 המכון מתמקד באימוץ תקינה בין לאומית הנהוגה במדינות מפותחות כגון אירופה הקרובה אלינו ואף ארה"ב בנושאים מסוימים.
לשיטת עבודה זו, יתרונות לא מעטים, לדוגמה בתחום הסחר הבין לאומי, בין ישראל למדינות אחרות, ייבוא ויצוא של סחורות ומוצרים, כאשר לכולם תקן דומה או זהה קל יותר לשנע, לסחור ולשווק סחורות ומוצרים בין המדינות.
הכנת תקן הינה פעולה מורכבת אשר כוללת בין היתר כינון וכינוס של וועדות מקצועיות הכוללות נציגים של בעלי עניין. יצרנים, יבואנים, מהנדסים, צרכנים, קבלנים, מוסדות מחקר ומדע, מעבדות בדיקה ועד בעלי עניין.
התקנים מסווגים לסוגים שונים, אך החלוקה המקובלת הידועה הינה חלוקה בין תקן רשמי לתקן מחייב.
ההבדלים בין תקן רשמי לתקן מחייב יכולים להיות מצע עשיר לפלפולים בשיעורי משפט ציבורי באקדמיה, אך אין צורך להיכנס לאבחנות משפטיות אלה במסגרת מאמר זה.
תקן הפיגומים הישראלי מוסדר בסדרת תקנים ת"י 1139 (חלק 1-4) העוסקים בפיגומים. לתקן 4 חלקים, החלק הרלוונטי לנו הינו החלק הראשון – פיגומים – דרישות תפקוד ותכן כללי" – חלק זה מתייחס לפיגומי זקפים/מעטפת. ולא אין טעות סופר – תכן בשונה מתקן מתייחס לדרישות הנדסיות.
חלק זה של התקן הישראלי מפנה את הקורא לתקן האירופאי EN12811-1 December 2003 והוא זהה לחלוטין לתקן של הוועדה האירופאית לתקינה CEN.
צריך לציין, כי גם התקן האירופאי המוזכר לעיל, עבר שינויים והתאמות בשנת 2014 ויש להשתמש בתקן העדכני הישראלי או האירופאי על מנת להבין את הדרישות.
